חלופת האנרגיה המתחדשת – פרק תשיעי

בעיצומו של פיתוח הגז הטבעי כמקור האנרגיה המוביל במדינה, והתבססות משק החשמל הישראלי עליו, עולים קולות רבים בממשלה ומחוצה לה הקוראים להאצת הטמעת האנרגיות המתחדשות, הטובות לסביבה, ולהגברת השימוש בהן כתחליף לדלקים המזהמים. כחלק מהמאבק העולמי בשינויי האקלים ובמאמצים להפחתת פליטות המזהמים, משתדלת מדינת ישראל להיראות כמדינה מתקדמת בתחום, אשר לוקחת על עצמה יעדים בנושא. עת השתתף ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בוועידת האקלים בגלזגו, הוא הכריז כי ישראל תהפוך לאומת חדשנות בנושא האקלים וכי היא תיישם את תכנית "100 השלבים", במסגרתה היא מתחייבת לצמצם את פליטות גזי החממה שלה ל-0 עד לשנת 2050 ולהפסיק בהדרגה את השימוש בפחם עד שנת 2025. מגמה זו אינה חדשה, כבר בדצמבר 2019 השתתף שר האנרגיה דאז יובל שטייניץ בוועידת אקלים בינלאומית שנערכה במדריד, ושם הוא הציג את יעדיה השאפתניים של מדינת ישראל בנושא עבור העשור הקרוב: העברת משק החשמל בישראל מהתבססות על גז טבעי ופחם, לביסוס כשליש ממנו על אנרגיה ירוקה.

כדי לבחון אם יעד זה הינו ריאלי, יש לדעת מספר דברים. ראשית, נכון להיום, כ-7% ממשק החשמל הישראלי מבוסס על אנרגיות מתחדשות בעוד שהגז הטבעי מבסס כשלושת רבעים ממנו. אמנם שוק האנרגיה של ישראל השתנה רבות לאורך עשוריה המעטים של המדינה, ולבש צורות שונות. בשנות ה70, עם עליית מחירי הנפט בעולם כתוצאה ממשבר האנרגיה שנבע מחרם הנפט, הסבה ישראל את משק החשמל שלה מסולר לפחם. בעשור האחרון שינתה המדינה את משק החשמל שלה בשנית, ומתלות של כ80% בפחם עבור יצירת חשמל, כשלושת רבעים מהחשמל הישראלי כיום מופקים מגז טבעי. אך הרצון להחליף את הפחם גבוה בהרבה מהרצון להחליף את הגז. הגז הטבעי מהווה אנרגיית ביניים, מהשימוש הבלעדי בדלקים מזהמים, למעבר לאנרגיות מתחדשות. הגז הטבעי נחשב מזהם פחות מהפחם, והוא התחליף שלו בעיקר עבור חשמל. שנית, לא קיימת חלופה ירוקה לנפט. יש להדגיש כי הגז אינו מחליף את הנפט, כלומר בכל הנוגע לתחבורה ולמוצרים רבים, הנפט ותזקיקיו הינם מקורות האנרגיה העיקריים. הן הגז הטבעי והן הנפט משונעים אל מדינת ישראל דרך הים. הגז מופק באסדות הגז השונות ("תמר", "לווייתן" ו"כריש-תנין") שבמרחב ה"מים הכלכליים" של ישראל, ואילו הנפט מגיע אל ישראל בעיקר מן רוסיה, אזרבייג'אן, קזחסטן והאוטונומיה הכורדית שבצפון עיראק (כאשר זהו נפט שעל פניו אינו חוקי כיוון שאין הסכם רשמי עם ממשלת עיראק, שמתחומה הוא מגיע, ולכן הוא גם לא מוצהר רשמית בדיווחי האנרגיה של ישראל). הנפט משונע דרך צינור מאזרבייג'ן לעיר הנמל צ'ייהאן שבטורקיה, או דרך מיצרי הבוספורוס, ומשם לישראל. ישראל מייבאת כ25,000 חביות נפט ביום, והנפט מהווה כ-40% מסך צריכת הדלקים שלה.

חרף הצהרותיהם של בכירים בהנהגה הישראלית בדבר קידום השימוש באנרגיה מתחדשת בישראל, ועל אף התחושות של חלקים בציבור כי אנרגיות אלו צוברות תאוצה, אולי בגלל הקמתם של תחנות רוח רבות וכניסתם של רכבים חשמליים רבים אל שוק המכוניות, אך אין בנמצא טכנולוגיה שתאפשר להחליף את הגז הטבעי ואת הנפט באנרגיה שאינה מזהמת.

כדי להדגיש את העובדה כי לנפט ולגז הטבעי אין כיום תחליף אנרגטי מתחדש ברמה הלאומית, נדגים זאת דרך דוגמא. מלבד רכבים חשמליים קיימים גם רכבים המונעים בגז, אשר יכולים לנסוע הן על ידי דלק רגיל, בנזין, והן על ידי מערכת הגז המותקנת בתא המטען. היתרון הגדול בכך הוא החיסכון הכלכלי וגם החלופה לדלק, כך שכאשר מתרוקן מיכל הבנזין של האוטו או בעתות של התייקרויות של הדלק כמו בתקופת משבר האנרגיה בשנות ה-70 וה-80, הדלק יכול לנוע גם על הגז, לפי בחירתו של הנהג. אולם, מיעוט של נהגים בישראל בוחרים להתקין מערכת גז באוטו בשל הסיכונים למנוע, הסרת אחריות היצרן, צמצום שטח תא המטען, איסור חנייה בחניונים תת קרקעיים החסרים במערכת אוורור בשל החשש מפיצוץ הנובע מדליפת גז ובשל מיעוט של תחנות דלק המספקות גז. ייתכן כי במידה ויוחלט לסבסד את הסבת הרכבים לגז וייפרסו תחנות דלק רבות המאפשרות תדלוק של הגז, החלופה הזו תהיה אופציונלית אולם כיום אין זה כך.

יתרה מזאת, הנעה חשמלית או הסבה לגז אינם רלוונטיים עבור הנעת כלי התחבורה הגדולים – כמו מטוסים, ספינות ומשאיות, עבור מפעלים פטרו כימיים וצרכי הצבא, והם כולם מתבססים על הנפט. גם אם היעד של משרד האנרגיה, לבסס כ30% מהחשמל הישראלי על אנרגיות מתחדשות, לעומת האחוזים הבודדים שהן תופסות כיום – יושג, זה עדיין לא פותר את הצורך בנפט. שכן כל אותם כלי רכב אדירים, מהם נובע השימוש התחבורתי העיקרי במדינה, לא יכולים לנוע על אנרגיה שאינה נפט.

היעד של משרד האנרגיה עשוי להיות מושג במידה והמדינה תחליט על סבסוד הקמתם של פאנלים סולאריים ברחבי הארץ, למשל הורדת המע"מ לאפס עליהם, ופריסה מאסיבית של לוחות סולאריים כך שיוכלו לבסס את תשתית החשמל הארצית, אך לא מקודמת מדיניות כזו. היעד הישראלי מתבסס על זה של הסוכנות האירופית לסביבה (EEA) אשר קבעה כי 32% מסך החשמל האירופאי יגיע מאנרגיה מתחדשת עד 2030. גם אם אירופה אכן תשיג יעד זה (ונכון להיות פסימיים בעניין הזה עקב המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, אשר מסכנת מאוד את אספקת הגז הטבעי אל מדינות אירופה ויוצרת בהלה למציאת מקורות אנרגיה אלטרנטיביים, הגם שהם מזהמים, כמו פחם) אין זה אומר דבר על יכולותיה של ישראל להשיג זאת גם. באירופה יש שפע של מים, נהרות ומפלים, רוחות חזקות (שבישראל קיימות רק בצפון), יערות רבים המיועדים לשריפת עצים (שלמרבה הפלא נחשבת באירופה כאנרגיה ירוקה). לפיכך, אותן ארצות יכולות, לפחות באופן תיאורטי, להפיק אנרגיה מן הטבע.

בישראל אין היתכנות אמיתית להפקת מאסה אנרגטית מהאנרגיות המתחדשות הללו. האנרגיה הטבעית היחידה שיש בישראל, ובכמות נדיבה, הינה אנרגיית השמש. כאמור, ישראל מושקעת כבר שנים בגז הטבעי, שהוא מהפרויקטים החשובים והיקרים שיש במדינה, ואין כיום רצון להחליפו. גם אם טכנולוגית זה אפשרי, לא מפותחת מדיניות אנרגיה אלטרנטיבית לגז הטבעי, למשל כזו המבוססת על המערכת הסולארית, ולפיכך נכון להטיל ספק בהיתכנות היעד של משרד האנרגיה לביסוס משק החשמל על אנרגיות ירוקות. בפרק הבא נסכם את הדברים, נבין מה הן המסקנות ונצביע על האינטרסים החיוניים ביותר של ישראל, אותם המדינה צריכה לקדם ועליהם לשמור.