הרשמו לניוזלטר שלנו
וקבלו טיפים ומדריכים פשוטים על כסף וחיים יעילים ישירות למייל שלכם מידי חודש :)
מבטיחים לשלוח רק דברים טובים
[פוסט אורח מאת תמיר* – רשת MGN].
נשמע מוזר, אה? אז מה אם אספר לכם שהזמן שלכם שווה כסף, וכל יום מחדש "חשבון הבנק שלכם" מתמלא ב-24 שעות? ומה אם אגלה לכם שאם לא ניצלתם אותן – הלך הכסף?זה לא מסוג הפוסטים של "תן מעצמך הכל" ו-"עוף על החיים שלך". כי פיתוח אישי לאו דווקא אומר הזעה תמידית, נהפוכו.
פגשתי לא מזמן חבר מהאוניברסיטה, שבפעם האחרונה שנפגשנו זכור לי שסיים את התואר הראשון שלו ותר אחרי תאגיד שיסכים להעסיק אותו. החבר סיפר לי בגאווה על כך שהוא עובד המון, ושיש עליו אחריות רבה. אבל אותי עניין דווקא דבר אחר – מה הוא עושה בחייו, מלבד להיות זוטר בתאגיד ענק.
כעת עלתה ארשת מלנכולית על פניו, כמי שנזכר בזמנים שלא יחזרו. לאחר שהוא סיים להתגאות בזהותו המקצועית (שזוכה להערכת-יתר ומוגזמת בישראל), שאלתי אותו דווקא על זהותו האישית. התשובה לה זכיתי הייתה אנמית ודלילה: צחי (וברור שהשם שלו הוא לא צחי), מתעורר בשש וארבעים בבוקר כדי להספיק להגיע בשעה שמונה וחצי לעבודה, ממנה הוא יוצא בשעה 18:30 כדי לעמוד בפקקים ולהיות חזרה בבית בשעה שמונה בערב. לצחי יש בסך הכל שלוש שעות עד הרגע בו יצטרך להניח את ראשו על הכר. וחוזר חלילה יום, יום. בשלוש השעות שנותרו לצחי, הוא צריך גם לסדר את דירת הרווקים שלו, גם להכין ארוחת ערב, לנסות לעשות כמה כפיפות מרפקים כי הוא הזניח לאחרונה, ואז אולי, רק אולי, יוכל לצפות בסדרה שהוא אוהב לפני השינה. בשביל שהראש יהיה קצת בהילוך סרק.
לקרוא ספר? אולי בחגים.
לצאת עם בחורה? אולי במוצ"ש.
ללמוד להקים אתר אינטרנט? לכתוב שיר? להבין מה זה בכלל ריבית ד'ריבית ולברר באיזה מסלול פנסיה אני? אולי אחרי גיל פרישה.
ביום בו סיימתי את התואר השני שלי באוניברסיטה, סיימתי גם מערכת יחסים עם משרת סטודנט בה עבדתי ארבע וחצי שנים, והלכתי בראש מורם ללשכת הבטלה, סליחה – לשכת האבטלה, סליחה – "לשכת התעסוקה".
נפתח במילות תודה – במשך שלושה חודשים ישבתי בבית וקיבלתי ממך, הקוראת או הקורא, משכורת. הופעתי כל חודש תחת סעיף "ביטוח לאומי" בתלוש השכר שלכם, וזה הזמן להוקיר על כך.
תחילה חשבתי שאשב בביתי שבוע-שבועיים עד שאמצא עבודה, אבל אז קרה דבר מוזר.
הרבה דברים עניינו אותי במשך תקופה ארוכה והחלטתי לשים לזה סוף. רציתי ללמוד ולבנות אתר ב-Wordpress, היה ספר שהרבה זמן רציתי לקרוא ותמיד דחיתי את זה. עניין אותי לדעת כמה כסף יש לי בקרן הפנסיה ובאיזה מסלול אני מושקע, וגם רציתי לפתח את תחביב הכתיבה שלי שהיה חבוי במגירה.
נוצר מצב בו הייתי מסיים ימי אבטלה שלמים בלי שהספקתי לעשות את כל מה שתכננתי. לפעמים אפילו שאלתי את עצמי "כיצד היה לי פעם זמן גם לעבודה?"
בשלושת חודשי האבטלה למדתי לבנות אתר ב'וורדפרס', קראתי שני ספרים (אחד פרוזה ואחד עיון), והעניין בקרן הפנסיה שלי זרק אותי כל כך עמוק לתחומים הפיננסיים שאחרי שלושה חודשים לא רק שידעתי מה קורה בקרן הפנסיה שלי, אלא שגם שיפרתי את דמי הניהול שלי בכל האפיקים האחרים (קרן השתלמות, קופ"ג להשקעה וכו') כך שבחישוב של שנים קדימה כנראה שחסכתי הרבה יותר כסף בשלושת חודשי האבטלה האלה מאשר בשלושת חודשי העבודה שקדמו להם.
אבל כמו בחיים האמיתיים, הפנסיה זה החלק הפחות מעניין.
לקחתי את התחביב הישן שלי, כתיבה, ושקעתי בו כמו שלא קרה לי מעולם. ישבתי במשך שעות בהן השמש זורחת והערנות בשמיים וכתבתי מאות עמודים של סיפור שחיברתי. היום אני הבעלים המאושרים של טיוטא ראשונה בת 210 עמודים שאולי תראה אור ואולי לא – אבל לא מידת ההצלחה של כתב היד היא שחשובה. מה שחשוב הוא שלקחתי חלום ישן ופשוט התחלתי לרוץ איתו, כך שלא אצטרך להגיע לגיל 60 ולהגיד בעצב "תמיד רציתי לעשות את זה".
במשך חודשיים ניהלתי שיגרה יומית בה אני במשך ארבע שעות לומד דברים חדשים, שלוש שעות מתעסק בתחביבים ישנים, ועוד שעה אחת עושה אימון, שזה גם תחביב ישן אבל גם חשוב לתחזוקה (מגרד את גיל 30 אחרי הכל). בין לבין היה לי אפילו זמן לשנ"צ וגם לאוכל טוב – למדתי להכין מנות שלא ידעתי קודם, ומנת הדגל (מרק קובה סלק) כיכבה בערבי החורף הירושלמי הצונן.
ברור שזו לא דרך חיים ברת-קיימא, לא עד הפרישה הנכספת לפחות. לאחר חודשיים של Bootcamp לפיתוח אישי, התחלתי לחפש עבודה. דבר אחד היה לי ברור – לא אהיה עכבר שרץ על גלגלת.
עבודה צריכה לענות על קטגוריית עניין, ותגמול אל מול השכרת הזמן שלי. כלומר: אם מישהו יחליט להעסיק אותי בעבודה שהכי מעניינת אותי בעולם (לצורך העניין: ראש מדור מרק קובה סלק ב-Intel), אהיה מוכן להשכיר זמן רב מבנק הזמן שלי תמורת שכר מתגמל. אולם אם מעסיק אחר ירצה להעסיק אותי בעבודה בה רמת העניין שלי פושרת (למשל: אנליסט Excel זוטר בחברת צבעי גואש בינונית) – כנראה שלא אסכים לעבוד בה כל עוד יום העבודה קצוב ל-6 שעות עבודה, והמשכורת בעלת חמש הספרות כוללת קרן השתלמות ותווי קנייה בחגים. וכשאני אומר "חגים" אני מתכוון לכל החגים: היהודיים, הנוצריים, המוסלמיים וגם של דת השינטו.
סטנדרט נוסף שהעמדתי הוא: שעות הנסיעה והחזרה למקום העבודה יכללו, מבחינתי, בשעות העבודה הכוללות.
אחרי חיפוש די ממוקד, מצאתי לי משרה חביבה בשיווק תוכנה לקהל אמריקאי. העבודה לא נמרחת על פני שעות רבות, וממוקמת במתחם הבורסה שרחוק רק 7 דק' נסיעה על אופניים מביתי. בעבודה עצמה אני מצחצח את האנגלית של (אני מוכר באופן רשמי כנפגע מערכת החינוך הישראלית בעניין הזה). בשעות הפנויות שדאגתי בקנאות שיישארו לי, אני מוחק פסקאות מהטיוטא שיצרתי בתקופת האבטלה וכותב במקומן פסקאות אחרות, משתדל להמשיך ולהתאמן, מבשל במקום לקנות אוכל בחוץ והכי חשוב – כל הזמן מממשיך ללמוד דברים חדשים.
המציאות הקפיטליסטית היא האופציה הגרועה פחות מבין כל האלטרנטיבות (סוציאליזם, קומוניזם וכל היתר), אבל היא סובלת מפגמים קשים שגורמים לאנשים צעירים ולנשים צעירות לבזבז כסף להישאר עבדים במקום לחסוך כסףלהיות בעלים של אמצעי ייצור. להיות הנטרפים בג'ונגל הפיננסי במקום להיות הטורפים. לבכות על כך שהבנקים עושקים אותם במקום לקנות מניות להיות הבנקים עצמם. פרדוקס טראגי נוסף של הקפיטליזם הוא שהמוח של הצעירים, כשהוא במצבו האדפטיבי ביותר ומוכן ללמוד את מה שיש לעולם (ולאינטרנט) להציע, מושכר שעות רבות לתאגידים ולכן לא סופג מידע מחדש, קל וחומר לא מפיק תוכן עצמאי. רק בגיל פרישה, כשהיכולת של מרכז העצבים, המידע, והרוח כבר לא בשיאה ורוב התאים כבר עשו מזמן חרקירי, רק אז הוא מתפנה.
החוכמה בג'ונגל הקפיטליסטי היא ללמוד את חוקי המשחק ולנווט בתוכו כדי לשבור את התבניתיות שנכפית עלינו. לנסות כמה שיותר לשרת את עצמינו ואת המוג'ו שלנו במקום את מכונות המזומנים. בטווח הקרוב מדובר באוצר רוחני שאנו מפספסים, בטווח הרחוק מדובר בפיתוח מקצועי אליו אנחנו לא נחשפים ועשוי לעזור לנו בעתיד גם להשתלב במכונות המזומנים בתפקידים שמעניינים אותנו יותר.
ככל שנלמד לעשות את זה מוקדם יותר – כך נציל יותר מחשבון ההשקעות הענק שמתמלא ומתרוקן בכל יום.
* אודות תמיר
בלוגר וותיק בנושאים כלליים ואקטואליה.
[הערת מערכת – אין כאן המלצה אלא חוות דעת של כותב/ת הפוסט שמבוסס על נסיונו/ה]
וקבלו טיפים ומדריכים פשוטים על כסף וחיים יעילים ישירות למייל שלכם מידי חודש :)
מבטיחים לשלוח רק דברים טובים